שאני מסתכל על התמונות של הילדים שלי בתוך המסגרות ונזכר שפורים קרב והולך, וההתרגשות בבית גואה. הגדול יודע למה הוא רוצה להתחפש כבר חודש, ואילו הקטן משנה את דעתו כל יום-יומיים. אני תוהה איך ילדים בני שש ושמונה כבר יודעים מה לעשות בחג יותר מאיתנו. נהיו מקצוענים. ואולי זה בכלל לא הם. אולי אלה אנחנו שמשליכים עליהם את חדוות החג שלנו, מתחפשים דרכם, ורק חושבים שהם הרודנים הקטנים, בשעה שאנחנו רוצים בשבילם את התחפושת המושלמת, יותר משאכפת להם עצמם. בעיה נוספת היא שבכל שנה יש מן צורך שכזה להתעלות על השנה שעברה. מזל, אם כך, שבאיזשהו שלב, הזאטוטים גדלים ומתחילים לדאוג לתחפושות שלהם בעצמם. בעודי מלביש הבוקר, את נ’ (להלן, בני הקטן), לא יכולתי שלא להביט בתמונת ה שני הילדוד’ס עם התחפושות של שנה שעברה. התחפושות היו כה מוצלחות (אם יורשה לי להגיד), והתמונות של השניים כה חמודות, שזה נראה רק מתבקש לאחד המקומות האלה, שעושים הדפסת תמונות ותמונות קנבס, ולעשות תמונה ממוסגרת. האמת? אף פעם לא חשבתי שאהיה מסוג ההורים האלה. מצד שני, אם לא אתגאה בילדים שלי, אז במי כן? כמובן, נשאלת השאלה, מה אם נצליח להתעלות על התחפושות של שנה שעברה (דמויות מצעצוע של סיפור, למי שתהה)? ומה בשנה שאחר כך? האם בכל שנה נעשה עוד ועוד תמונות קנבס? רק המסגרות לתמונות עולות יותר מהתחפושות עצמן. מסתבר שזה מן דבר כזה. עד עכשיו התור המטורף בחנות זכור לי. תור שכולו הורים גאים, שבטוחים שהילדים שלהם בתחפושות הם הם הדבר הבא. תמימים… הם לא יודעים שהמקום הזה שמור לילדים שלי. נראה שמחגם של היהודים באשר הם, הפך פורים לחג של חנויות הצילום והחנויות המדפיסות תמונות קנבס וממסגרות אותן. השנה, הגדול רוצה להתחפש לבן 10 (פשוט למדי, אלא אם כן הוא גם רוצה להפוך ליצורים השונים [רואים? אני מבין עניין!]). אמרתי לו שהוא יכול להתחפש השנה לבן 8 ועוד שנתיים הוא יהיה בן 10 גם ככה. הוא לא חשב שזה מצחיק כמוני. הקטן, לעומת זאת, רוצה להיות נינג’ה/צב/צב נינג’ה/בוב הבנאי/בוב ספוג/אביר ג’דיי (את זה אני הכנסתי לו לראש, אבל אל תגלו) והבוקר הוא החליט שהוא רוצה להיות רובוט. בעקבות התמונות של שנה שעברה, הסבים והסבתות הזמינו כבר תמונות ממוסגרות משלהם, שיהיה במה להשוויץ. אני כבר רואה איך החנות להדפסת תמונות הולכת לחגוג… נו, שויין. הכול במסגרת התפקיד.